“בלימת אלה – ע”י אימון ואי השתוקקות”
(היוגה סוטרה של פטנג’לי, סוטרה 12.1)

ביוגה סוטרה דיבר פטנג’לי על גישה בסיסית שהיא במהות היוגה: ויראגיה – אי השתוקקות או אי היצמדות (detachment באנגלית). זו מובנת לרוב כגישה בה עלינו להתרחק מן העולם, להיות אדישים כלפיו, מכונסים בעצמנו.

אך פטנג’לי אינו מדבר על סוג של אדישות, אלא על ראיית החולף מול עינינו ממקום עמוק יותר בתוכנו, ממקום נינוח ובטוח יותר. בכל מצב שאנו נקלעים אליו יש כמה אפשרויות להבנת המציאות ולתגובה עליה. אנו יכולים לראות את חצי הכוס המלאה או חצי הכוס הריקה. אנו יכולים לצעוק או לדבר בשקט. אנו יכולים להתעלות מעל עצמנו או להגיב מתוך הילד הקטן שבתוכנו. בכל רגע הכול פתוח והרשות נתונה.

היוגה מציעה לנו לראות, לחשוב, לדבר ולנהוג מהמקום שבו ראייתנו צלולה. הצלילות הזאת נובעת ממצב תודעה גבוה (סמדהי), שאליו אנו שואפים באימון. הבנת חשיבותו של מצב תודעה זה מחייבת אותנו לחזור ולחפשו בתוך עצמנו שוב ושוב.

האימון היוגי מאפשר לנו להתבונן על עצמנו ממרחק והמרחק הוא שמאפשר לנו לשנות את דפוסי ההתנהגות ולקבוע את תגובותינו באופן רצוני, הוא הבסיס לאי-ההשתוקקות. על אף הריחוק לכאורה, האי-השתוקקות דווקא מקרבת אותנו לעולם, בשכללה את תגובותינו. אי-השתוקקות ברמתה הגבוהה ביותר קשורה לא רק ליכולתנו ליצור מרחק, אלא ליכולתנו להיות קשורים באיזשהו אופן לצלילות של התודעה ומשם לפעול בעולם.

ממקום של אי-השתוקקות אנו יכולים להתאמן בצורה חכמה יותר, ולאחר מכן לנסות להעביר אופן פעולה זה לחיינו בעולם. זו תחילתה של דרך ארוכה מאוד. מה קורה בסוף האימון, כאשר אנו חוזרים לחיי היומיום התובעניים? האם אנו יכולים להמשיך באימון גם מחוץ למזרן? כל ההולכים בדרך זו יודעים כי המעבר אינו מובן מאליו.

הפנמת האימון משמעה לא רק לימוד הדפוסים הנכונים, אלא עיבודם למחיקת דפוסים ישנים או להחלשתם במידה ניכרת. אז משקפת העשייה בעולם את צורתה האמיתית של התודעה, ולא רק את הצפוי לפי השכל. השיקוף המדויק כרוך באמירת אמת לעצמנו. אמירת האמת קשה ביותר, משום שלא פעם אנו מצליחים לומר כלפי חוץ את הדברים הנכונים, אך הם אינם בתוכנו.

היוגים מקיימים אורח חיים קפדני יחסית. הוא לא נבנה מתוך נוקשות או סגפנות, אלא משום שהאימון וטיפוח הגישה של אי-השתוקקות מצריכים סגנון חיים אחר. כשאנו אוכלים יותר מדי, הגוף כבד ויש תחושה לא נוחה שמקשה על האימון. לעומת זאת אם אוכלים פחות מדי או צמים לתקופות ארוכות, הגוף רגיש וחלש מכדי להתאמן. כשאנו ישנים שעות רבות, התודעה והגוף עצלים. שינה מועטה מתישה את הגוף וגורמת לתודעה להיות עצבנית. למי שעובדים מבוקר עד לילה אין הכוח או הרצון הדרושים לאימון ממשי, אלא רק רצון להתפרק מן המתח. אך בטלה מוחלטת מובילה גם לבטלה [עצלות?] באימון.

אם כך, חיי היוגים צריכים להיות מאוזנים. בכל יום הם זקוקים לדי זמן ולמקום נוח, מאוורר ושקט לאימון. יש צורך במזון בריא ובשינה טובה, בעיסוק מעניין אך לא מתיש ובזמן חופשי. ולבסוף, בחברת אנשים תומכים ולא מזיקים.

בחירת אורח חיים שיאפשר את כל אלה והתמדה בו הן חלק חשוב מהדרך, המאפשר לנו להעמיק ולהתמיד ביוגה. סגנון חיים, שאולי ייראה במבט ראשון משעמם ומובנה מדי, מאפשר לאימון להכות שורש ולפרוח ומקל גם את החיבור לחיים בעולם.

לכן נוהגים היוגים לחיות באשרמים, שבהם קל להקפיד על אורח חיים שתומך ביוגה. אחד ממוריי נהג לומר: שש שעות שינה, שש שעות אימון, שש שעות עבודה ושש שעות כל היתר.

היום, רוב האנשים העוסקים ביוגה במערב אינם נזירים ואינם חיים באשרמים, אלא במבנה חברתי רגיל למדי. רובם בעלי משפחה, עובדים או לומדים. במרקם הדחוס של החיים המודרניים יש ליצור את הבסיס לחיי יוגה.

האיזון בין האימון לעבודה וליחסים הבין-אישיים הוא אישי, אך אי אפשר לוותר על העקרונות הבסיסיים שפורטו קודם לכן. בלי אורח חיים יוגי, לא יועילו כל האימונים שבעולם. בלי גישה של אי-השתוקקות, לא יועילו אימון או חיים מאוזנים.