Ascetics wander shrine to shrine
looking for what can only come
from visiting the soul
Study the mystery you embody
When you look up from that
the dub grass looks fresher
a little ways off, and even more
green further on
Stay here
הקדמה:
לראשונה נסעתי להודו בשנת 1979. באותן שנים לא היו בהודו הרבה ישראלים, וגם לא פקס או אי-מייל. בקושי קו טלפון באי אלו סניפי דואר. מלוּוה בדמעותיה של אמי, עליתי למטוס. טסנו טיסה ישירה מעל איראן. הנסיעה לא היתה הטיול של אחרי הצבא, לא כדי למצוא רוגע או או לחפש חוויות. זה היה הצימאון לאמת, הכמיהה לדרך, מסע רוחני. הדחף היה עצום וברור: אני נוסעת לחפש מורה, ללמוד דרך. לא ידעתי מה משמעות הדבר, אך היה לי ברור שעלי לעשות זאת. מין ציווי של הקול הפנימי.
הכל התחיל בבית-הספר הריאלי בחיפה. האידיאלים שהציגו בפנינו שם היו של מצוינות אישית והצלחה. הרושם שקיבלתי בביתי ובבית-ספרי היה שצריך ללמוד כדי לרכוש מקצוע נחשב וצריך להתחתן. קיבלתי את כל זה ללא ויכוח. אבל כשהייתי תלמידת שביעית אני זוכרת את עצמי יושבת עם החבר שלי ועוד כמה חבר'ה בפיצרייה, ומרגישה ריקנות תהומית. היה נדמה לי שכולם נהנים ואני אומרת לעצמי: לא יכול להיות שאלה החיים, לא יכול להיות שהשטחיות הזו היא כל מה שיש. אולי משום שלא העזתי לבטא תחושת אלה, הרגשתי בודדה מאוד. עם זאת, לא יצאתי מגִדְרי כדי לחפש משמעות. לא תיארתי לעצמי שיש אפשרות כזאת. בשל בעיות בכתף החלטתי לעשות פעילות גופנית. בין הפעילויות שהתקיימו אחר-הצהריים בריאלי מצאתי חוג ליוגה, וכשאמרו לי שזו התעמלות, נרשמתי.
בשיעור, שהיה פשוט, קרה משהו שלכאורה לא היה קשור לגוף: הניכור הסתלק. ראייה בהירה ועקבית, משולבת באושר רך, הציפה אותי. הייתי בהלם מעצם השינוי הלא-צפוי הזה וכשיצאתי, תפישת מציאות חדשה התגנבה לתוכי. המשכתי ללכת לשיעורים, התחלתי להתאמן כל יום בבית. מיעטתי לדבר על כך, אבל כבר אז, על אף שידיעותי היו מעטות מאוד, היתה לאימון משמעות רבה בעיניי. משם הדרך להודו היתה קצרה.
שבועיים אחרי הנחיתה בבומביי הגעתי לדרום הודו, לאשרם של המורה הרוחני, שכבר לא היה בחיים, אורובינדו. רוב השיחות סביבי הן בבנגאלית, אני עצמי מדברת מעט מאוד. בחדר אני בעיקר מזיעה, קוראת אורובינדו ועושה מדיטציה. אני מרגישה חשופה, אך אינני מחפשת דרך לפרוץ את הבדידות. זה קשה, אך הכרחי.
עוצמת האימון היא גולת הכותרת. אני בעצמי לא מבינה מה בדיוק קורה לי, אך קורה משהו. אני עושה מדיטציה עם מורה. אנחנו יושבים יחד, בתחילה כל יום חצי שעה ואחר-כך שלוש פעמים בשבוע, שעתיים-שלוש כל פעם. לא מדברים, יושבים זה מול זה, העיניים עצומות, הידיים מונחות אחת על השנייה או על הברכיים. הגב ישר, לא פונה שמאלה ולא ימינה, לא אחורה ולא קדימה. פשוט יושבים. קשה לי לשבת כך שעות ארוכות, לפעמים אני מזיזה רגל, מתכופפת בשקט קדימה. מולי דממה מוחלטת, אין ניע בגוף, אך בפּנים ניתן לראות ריכוז עצום.
אני מזיעה. נדמה לי שמפלים של מים שוטפים אותי כאשר אני פשוט יושבת.
מיום אחד למשנהו הריכוז מתעצם. קשה להסביר זאת, משום שלא ניתנה כל הוראה, לכאורה איני עושה דבר. ועם זאת הריכוז מתעצם בלא-כלום הזה, הזיעה מתגברת. התחדדות והתרחבות בו-בזמן.
כאשר נגמר האימון, הזיעה נסוגה… העניין מפליא אותי, שכן אינני חדלה להטיל ספק ואינני ממהרת להאמין. אני נאחזת בתופעות הפיזיות כדי לדעת שאינני מדמיינת דבר, שאין אני נתונה להזיות או לשטיפת-מוח: הדופק יורד משבעים פעימות לדקה ל-48, ונשאר כך כל חודשי האימון.
שני סוגי תודעה
היום, כמעט שלושה עשורים אחרי אותה נסיעה, יוגה כבר שייכת למיינסטרים. יש גבינת קוטג' הקרויה יוגה ובפרסומות בטלוויזיה אנו רואים אנשים עומדים על הראש או עושים מדיטציה. לפי המגזין "Yoga Journal" יש כיום בארה"ב 18 מיליון איש שעושים יוגה. המסורת העתיקה, שעד לפני מספר שנים עניינה רק מספר מועט של משוגעים לדבר, הפכה למוצר מבוקש בעולם המערבי. רוב האנשים מתחילים לתרגל יוגה כדי לשפר את איכות חייהם. אך האם היוגה היא סוג של תרגול גופני או אולי יותר מכך? האם היא התעמלות או מדיטציה? אומנות או מדע? דת או פילוסופיה? ומה תרומתה הייחודית?
היוגה הינה מסורת רבת-פנים, שנושמת ומתחדשת כבר כ-2,000 שנה, והיא בו-זמנית מערכת של אימוני גוף ותודעה וכן תפיסת-עולם. בכל האימונים בולטת החשיבות של העשייה המדויקת ושל ההתבוננות. חלק ניכר של התרגול מלמד אותנו לשכלל ולהרחיב את יכולת ההתבוננות שלנו כאשר אנו מבצעים אימונים של ישיבה שקטה, נשימה ותנועה. האימון מאפשר לנו להרחיב ולחדד את היכולות התודעתיות .כך אנו מתוודעים למצבי תודעה שונים ומסוגלים להבדיל ביניהם. יש את המצב הרגיל של התודעה שלנו, הנקרא בפילוסופיה של היוגה אי-ידיעה או בורות, שבו מתבצעים כל העת הבחנה ובחירה. במצב זה פעולת ההבחנה נעשית על-מנת לענות על השאלה – האם זה טוב בשבילי או רע בשבילי? כל זה קורה מהר מאוד, ברובו באופן לא-מודע, הן ברמת הרגשות והן ברמת המחשבות. מה שבעיקר מאפיין את אופן הראייה הזה היא השתלטות החלקיות על הראייה. גם מתמקדים בפיסה קטנה של מציאות ומאבדים תמונה גדולה וגם צריך להחליט אם "זה" "טוב" או "רע" ואיך לפעול. לעתים, כאשר אנו מתבוננים על התודעה עצמה, אנו מופתעים מעד כמה התודעה פועלת כך באופן מכני. יתכן והסיבה להתפתחות הראייה הזאת היתה הישרדותית. בג'ונגל, הבחנה מוטעית או אטית עלולה להיות מסוכנת ביותר.
לעומת זאת, מצב התודעה אותו אכנה "התודעה היוגית" מתאפיין בראייה רחבה. בתודעה היוגית יש בהירות וצלילות. אמנם גם בה מצויים הבחנות וניגודים (למשל טוב ורע, חם וקר), אך ישנו משהו רחב כל-כך שהוא יכול להכיל את כל הנראה, ולהישאר צלול, שקט. אין פה ויתור על יכולת הבחנה, או על עשייה, רק הקונטקסט שונה. יש מרחב, יש אמפתיה, יש צלילות שקטה, יש אושר והכרת תודה. ביוגה מגדירים ראייה זו כמצב בו "הרואה שרוי בצורתו שלו" (יוגה סוטרות I.3.).
בחיי השגרה נדמה לנו כי הראייה היום יומית הרגילה היא בלעדית ומשקפת מציאות, עד כדי כך שאנו מסרבים לבדוק ראייה אחרת. כאשר אנו מגלים במקרה או דרך תרגול את הראייה הרחבה אנו חושבים שיש סתירה בין שני סוגי הראייה הללו. לכאורה האחת רעה והשנייה טובה וצריך לבחור ביניהן. עצם המחשבה הזו מסגירה אותנו. רק מתוך הראייה הצרה, היום יומית, חשים כך.
כאשר אנו מיוצבים היטב בראייה רחבה, המחשבות הבנליות שלנו אינן מטרידות אותנו במיוחד. גם כאשר מופיעים בתוכנו כאב, צער או שמחה וצובעים את התודעה, הטעם המיוחד של תודעה רחבה לא מתעמעם או נכבש על ידיהם. אחד הדברים המרכזיים במקום הזה של "הרואה שרוי בצורתו שלו" הוא שההוויה היא של מרחב בהיר ויודע, ושל הרבה שקט… השמים אינם מוטרדים מכמה עננים, הם רחבים דיים להכיל את העננים, וגם לקבל את כל מה שמצוי על האדמה – עשבים שוטים ופרחים גם יחד.
"אתה הוא זה"
הטקסטים הקדושים והעתיקים ביותר בהינדואיזם הנם הוֶודות, שהועלו על הכתב לפני כשלושת ואולי ארבעת אלפים שנה. העיסוק המרכזי בוודות הוא הפולחן לאלים שונים, אולם כבר שם ניתן למצוא הדים להימצאותם של יוגים, אנשים שהתמסרו לראייה הרחבה הזו (בוודות הם מכונים "הקשנים" – בעלי השיער הארוך).
אחרי הוודות נכתבו האופנישדות. החידוש של האופנישדות הוא מעַבר מעולם של אלים חיצוניים שיש להקריב להם קורבנות, לתפיסת עולם בה עבודת הקורבן היא טאפאס – אימון מחמם מטהר המוביל אותנו למפגש עם עצמנו. האלים של תקופת הוודות – אל הרוח, אל השמש וכולי, מוחלפים בברהמן – המוחלט שהוא הכל ומעבר לכל והוא גם מצוי באדם כאטמן שהוא ה"עצמי" (the self). בספרות האופנישדית, אם-כן, קורה המהפך הדתי בו עבודת האל הופכת להיות עבודה פנימית. החץ מופנה אל עצמנו, אנחנו המטרה. בכל אדם שוכן האטמן, וכאשר מגלים אותו, מגלים את המציאות שהיא מתמדת , את העובדה כי "אני הוא ברהמן". גילוי המשוואה הזו, כי העצמי שווה למוחלט, הוטמן במשפטים קצרים הקרויים מנטרות. אחת המנטרות הנותנת ביטוי להבנה הזו היא "Tat tvam asi" ("אתה הוא זה", "You are That"). הדרך לגילוי האטמן מתוארת מזוויות שונות, היא "חדה כתער", ובכדי להגשימה יש צורך בחניכה. היחידים אם כך מתקבצים לקבוצות קטנות ביער ולומדים אצל חכמים-רישים, היודעים את הדרך.
בבריהד ארניקה, טקסט אופנישדי קדום שהועלה על הכתב 700 שנה לפני הספירה, יש שיחה מרתקת בין יאג'נאואלקיה, אחד מהחכמים הגדולים של אותה תקופה, לבין אשתו, מאיטרי. הרגע הוא רגע דרמטי. יאג'נאואלקיה עומד לעזוב את ביתו, נשותיו, ילדיו ונכדיו ולפרוש ליער. הוא מילא את חובותיו לחברה ורוצה להקדיש את יתרת חייו לדרך הרוחנית. בטקסט מציגים את מאיטרי כאשת-רוח ובפנייתו אליה אנו חשים את החיבה העמוקה שיש לחכם כלפי אשתו, שגם אצלה החכמה והדרך הם בראש מעייניה.
מאיטרי שואלת את יאג'נאואלקיה: "האם כל העושר עלי אדמות יביא לי חיי נצח?".
יאג'נאואלקיה עונה: "לא, חייך יהיו כחיים של בעלי הממון, אך לא תוכלי לקנות חיי נצח בעזרת ממון".
"אם כך מה אעשה בדברים שלא יובילו אותי לנצח? אנא למד אותי את שאתה יודע".
"תמיד היית יקרה לי", אומר יאג'נאואלקיה בהתרגשות לנוכח מסירותה של אשתו, "אך עכשיו את יקרה עוד יותר. אם זו בקשתך אמלא אותה. בעוד אני מסביר לך אותה, נסי להתרכז".
התרגום לעברית, "נסי להתרכז", אולי מטעה. יאג'נאואלקיה בעצם אומר למאיטרי לעשות מדיטציה, להתחבר לתודעה רחבה, שכן משם נובעת האמת שהוא מבקש למסור. הוא יודע כי כל אמירותיו החכמות לא יעזרו למאיטרי לראות את האמת הזו, אם התודעה שלה תהיה במצב של בורות. ההבנה האינטלקטואלית איננה מספיקה. רק כאשר אנו מצויים בתודעה רחבה אנו רואים אחרת, רק אז אנו רואים את המהות של הדברים, אנו רואים את ה"עצמי" – את האטמן המצוי בכל.
עם-זאת נדמה לי כי באותו רגע יתכן ומאיטרי לא הצליחה להתרכז, ונאומו המרגש של בעלה לא שיכנע אותה עד תום. היא יודעת כי היא אוהבת אותו מאוד, ולא רק את האטמן שבו, והעזיבה שלו בלתי-נסבלת עבורה.
ויאג'נאואלקיה לוקח על עצמו את משימה כמעט בלתי-אפשרית – ללמד את אשתו. הוא ממשיך ואומר: "זה האטמן (העצמי) שלנו, שיש לראות, ויש לשמוע, עליו יש להרהר ובו יש להתרכז. משום שכאשר רואים ושומעים את האטמן, ומהרהרים ומתרכזים בו, מתוודעים לכל העולם". בכך הוא מכוון אותה להפנות מבט פנימה, לחזור אל עצמה, להשתחרר מכבלי הבעלות שלה עליו.
גם עתה, כתלמידה טובה אך גם אישה אוהבת, היא שוב איננה ממהרת להשתכנע. היא אינה חפצה ברכוש, אך לאבד את בעלה האהוב זה בלתי-נסבל, במיוחד אם היא נותרת מבולבלת ואינה מוצאת את הדרך אל עצמה, אל האטמן.
תכונותיו של האטמן הן חמקמקות. כאשר לוחצים על יאג'נאואלקיה להסביר עוד את מהות האטמן הוא אומר: "הוא רואה אך לא ניתן לראותו, הוא שומע אך לא ניתן לשומעו, הוא חושב אך לא ניתן לחשוב עליו, הוא תופס לא ניתן לתופסו" . אם כך – אם לא ניתן לראותו, לשמוע אותו או לחשוב עליו – איך ניתן לגלותו? לא פלא שקשה למאיטרי להבין, לא פלא שמסתבכים.
יש מקום אחד בבריהד ארניקה שבו מתאר יאג'נאואלקיה את המפגש המיוחד הזה של אדם עם עצמו, עם ה"עצמי" שלו: "זה כך. כמו שאדם המחובק עם האישה שאוהב שוכח את הכל בפנים ובחוץ, כך האדם כאשר הוא מתחבק עם האטמן המורכב מידיעה, שוכח הכל מבחוץ ומבפנים". ההשוואה בין החיבוק האקסטטי של האדם עם אשתו, בין ידיעת אדם את אשתו, לבין התחבקותו של אדם עם ישותו הפנימית, ידיעתו את עצמו, מעוררת התרגשות. היא מקרבת אותנו להבנת החשיבות של הכרת עצמנו ואולי מסקרנת אותנו. האם באמת תתכן פגישה כה אינטימית, רבת-עוצמה ומלאת אהבה בינינו לבין עצמנו? כל-כך הרבה אנשים חשים אי-נוחות, ניכור ועמימות בקשריהם עם עצמם, לא רק עם סביבתם. מיהו אותו אני בתוכנו שאינו קשור כלל לתפקודינו בחיים, לעבודתנו, לאישיותנו?
גם במקומות רבים אחרים באופנישדות מדובר על האטמן. אפילו אם איננו מזדהים עם השפה, אי-אפשר להתעלם מההשראה, ומהתחושה שהמשוררים של האופנישדות מדברים מתוך חוויה חזקה וסוחפת. אין פלא ששופנהאואר, ויטמן, ניטשה, יונג ועוד רבים וטובים הושפעו עמוקות מדברי החכמים האלה.
העובדה שזו איננה מסורת שלנו ושאיננו מחויבים לה מבראשית עוזרת לנו לבדוק אותה כמעט באופן מדעי. האם באמת שוכן בתוכנו "אני" שכזה? אנו סקרנים לפגישה עם מהות שאיננו בטוחים לגמרי לגבי קיומה. עם-זאת הגענו לשלב שאיננו יכולים להסתפק בתובנה אינטלקטואלית בלבד, משמעותית ככל שזו תהיה. אחרי הכל, כדברי חכם הזן היפני דוגן, מציורים של מאכלי אורז לא נהיים שבעים. היוגה היא דרך מעשית, שעברה התנסות של דורות רבים ויוגים רבים, והיא מאפשרת לנו להפוך את התובנות האלה מתיאוריה פילוסופית למציאות ממשית, ממתכון בספר לארוחת פאר.
הסרט של התודעה
"יוגה היא ההגבלה של תנודות התודעה", כך נכתב בספר הידוע ביותר אודות היוגה – היוגה סוטרות, שנכתב לפני כמעט אלפיים שנה על-ידי פטנג'לי.
התודעה שלנו עושה את עבודתה – עיבוד נתונים מהחושים וניתוח המציאות. כאמור, התודעה כל הזמן מקטלגת – "זה טוב", "זה רע", "זה יפה", "זה לא יפה". כך פועל כל אדם. ואחרי ניתוח המציאות מופיעים הרגשות הנלווים ודרכי תגובה למציאות הזו ולרגשות שלנו. אבל אולי התודעה פועלת יותר מדי? אולי כמו השוליה של הקוסם היא אינה יודעת איך ומתי לעצור?
פטנג'לי טוען כי יש להגביל את התנודות-מחשבות, כדי שהרואה בנו יהיה שרוי בצורתו שלו. כלומר היוגה רוצה שלא נטבע במראות ונישאר במהות שלנו, של רואה, של העצמי. בכל רגע ורגע המציאות חולפת על פנינו ואנו מביטים בה, כמו על סרט. במצב של תודעה רחבה אנו חווים את כל הקורה לנו בלי לאבד את הרואה. אפשר לומר שה"רואה" של היוגה סוטרות הוא האטמן של האופנשידות.
האם ניתן גם להתבונן במציאות וגם להיות בתודעה רחבה? גם להביט החוצה וגם להישאר במודעות לעצמנו, מתוך שקט ואמפתיה, לא מזוהים עד תום עם הקורה אותנו אך לא מנוכרים? זהו המצב של הראייה הרחבה, המכילה. לעתים מצב זה קורה לנו באופן ספונטני, אך כדי להתייצב ולחזק תודעה רחבה נצטרך להתמסר לאימון. במידה ויש אימון קיימת אפשרות כי האדם לא יאבד את עצמו בשטף חייו, ויישאר בקשר עם עצמו, באינטימיות. הוא אף יראה את המציאות מתוך ראייה רחבה ולכן פחות קטנונית וצרה. ברוב המקרים יש להניח שזה ישתקף בהליכותיו ופעולתו בעולם.
למה הכוונה בדיוק ב"הגבלה"? האם הכוונה לעצירה מוחלטת של שטף המחשבות והתגובות הרגשיות? האם זה רצוי? כאשר אנשים נחשפים בראשית דרכם למדיטציה נדמה להם לעתים כי המטרה היא לנסות לעצור לגמרי את המחשבות, ואז הם שואפים לשקט תודעתי מוחלט. בשלב זה אנו מדמיינים כי האנשים היושבים דוממים בישיבה מזרחית שרויים בשלווה מוחלטת.
אך מסתבר, על-פי העדויות של הטקסטים ושל היוגים עצמם וגם על-פי מחקרים מודרניים שהתחקו אחרי גלי המוח של יושבים מנוסים ממסורות שונות של יוגה ומדיטציה, כי אין הדבר כך. יש בהחלט פעילות תודעתית/מוחית במשך אימון, אלא שהיא שונה מהפעילות של תודעה ערנית רגילה. מסורות שונות של מדיטציה ויוגה משפיעות על המוח באופן שונה, אך ניתן לדבר על מספר אפקטים נפוצים ולנסות לעמוד על משמעותם.
מצבי תודעה וגלי המוח
אנסה לקשר בין השפה העתיקה, המדברת על הגבלת הפעילות המתמדת של התודעה המייצרת תמונת מציאות באמצעות מחשבה, זיכרון וכו', לבין השרטוטים המודרניים שפולט מכשיר האא"ג, המודד את הפעילות העצבית של המוח.
גלי המוח המופיעים לרוב בערנות נקראים גלי בטא. אלה גלים קצרים וצפופים. הגלים הנפוצים בשעת השינה נקראים גלי דלתא. ביניהם יש עוד שני סוגי גלים שנתאר כעת, גלי אלפא וגלי תטא. כאשר מופיעים גלי אלפא, הגבוהים יותר מגלי הבטא, מדווחים הנבדקים על מצב של רוגע והרפיה. גלי אלפא מופיעים באופן טבעי, בלי קשר לאימון, כאשר אנו חשים מספיק בטוחים וחסרי דאגות ויכולים להרשות לעצמנו להירגע. זה יכול לקרות ברגע שקט מול יפי הטבע, או כאשר אנו לבד ויכולים להרפות. גלי תטא הם הגלים המאפיינים את רגעי המעבר מערות לשינה, הם פחות צפופים ויש להם עליות ומורדות תלולים יותר מגלי בטא. במחקרים התגלה כי במהלך תרגול של יוגה ומדיטציה מופיעים גלי בטא של ערות אך גם מקבצים של גלי אלפא וגם, בשלב מסוים, מקבצים של גלי תטא Michael Murphy, The Future of the Body)).
אם כך, אנו יכולים להגיד שהתחושות המאפיינות תודעה רחבה – שקט, רוגע ועם-זאת ערנות, וכן תחושות של צלילה פנימה והתרחבות – מקבלים ביטוי בפעילות המוחית, שכן הגלים שמראה מכשיר האא"ג משרטטים לנו מפה של תגובתם החשמלית של תאי המוח. באימון יוגה האדם ערני, אך בו-זמנית הוא מגיע לרוגע וגם צולל למחוזות התודעה שלרוב סגורים בפניו למעט ברגעים אשר לפני ההירדמות. ניתן לראות זאת על-ידי גלי המוח שלו וגם להסיק זאת מעדויות המתאמנים. אלה מחוזות מרתקים. התודעה הולכת ונהיית שקטה, מעמיקה אך גם מתרחבת, כל מיני תמונות ורעיונות עולים לנו כמו גם דאגות, תקוות וזיכרונות, מן מצב של חלום בערנות גבוהה.
אם כך למה התכוון פטנג'לי כשאמר שיש להגביל את התנודות של התודעה? אפשר בזהירות לומר כי הוא מעונין באימון שיגביל את הפונקציות של התודעה הערנית הרגילה שלנו הפועלת על-פי הבחנות של טוב ורע. בפרשנות שלו ליוגה סוטרות כותב החכם ויאסה כך: "יש להגביל את התנודות משום שהן מרובות". הוא מדגיש שאין מדובר בכל התנודות. במשך אימון נשארות תנודות בתודעה – מחשבות, זיכרונות, וכולי. אלא שמשום הרגיעה וההתרחבות, איכות התודעה היא אחרת.
קשה לעצור את זרם התנודות לגמרי. אם עצירה טוטלית כזו מתרחשת, זה למשך זמן קצר בתוך מדיטציה עמוקה. אולי אף אין צורך ביותר מכך. רמזתי כי לתודעה הרחבה יכולת להכיל את המכניות של המחשבות שלנו. העיקר הוא שהמחשבות האובססיביות שלנו לא ימלאו את כל החלל.
ליוגה מסר דומה לגבי הרגשות. אין צורך בהכרח להכחיד את האגו ואת המערך הרגשי שמתחיל ב"אני רוצה – אני לא רוצה", "אני שונא – אני לא שונא" וכולי, משום שכך אנו בנויים. גם רגשות הם חלק מהמבנה הפיזיולוגי והפסיכולוגי שלנו כבני-אדם ואנו זקוקים למערך הזה בכדי לחיות, לשרוד. רמקרישנה, אחד המורים הגדולים שהודו ידעה במאה ה-19, מדגיש כי כל עוד אדם חי בגוף לעולם לא יוכל להיפטר מהאגו. הרצייה שלנו להמשכיות, לאוכל טוב, לנוחות, קשורה למכניזם של הישרדות. גם לפחדים שלנו יש הגיון. ביער יש להתרחק מפיל דוהר ונמר טורף או מאש. בימינו אנו עלינו להיות מאוד מודעים לסכנות כאשר אנו חוצים את הכביש. אך האם אנו רוצים כל הזמן להיות מופעלים על-ידי דחפים אלה בלבד? מסתבר כי ניתן להחליש את עוצמת המופעלות ולהאט אותה, במיוחד במקרים בהם עוצמת הרגש מוגזמת או הופכת למפגע.
אם כך היוגה בעצם עוסקת בצמצום העודף הרב של המחשבות והתגובות הרגשיות שלנו. בכך היא מאפשרת לנו להיחשף למרחבי התודעה העצומים והיפים להפליא המכוסים לרוב במעטה של אינפורמציה, מחשבות ורגשות.
איך עוזרת לנו היוגה להגיב פחות, לראות רחב וטוב יותר ולפעול באופן מדויק בעת הצורך?
פטנג'לי אומר – "יש להגביל את התנודות על-ידי אימון ואי-השתוקקות" (יוגה סוטרות I.12.). תחילה ננסה להבין במעט את האימון ביוגה ולאחר מכן נחקור את המושג "אי-השתוקקות", או "אי-היצמדות" (detachment).
לב היוגה: אימון הגוף והתודעה
הדרך קשה ומאוד מסועפת.
ללה השליכה מעליה את הספרים שלה שדיברו אודות הדרך ובאמצעות מדיטציה
ראתה את האמת שלא נגלית
לאף אחד דרך קריאת מילים.
(ללה, עמוד 59)
האימון כולל טכניקות פשוטות של מדיטציה, נשימות, תנוחות שונות וכן לימוד טקסטואלי המיועד להעמקה והבנה שכלית. מטרת האימון בתחילה היא לסלק עודפים, ליצור דיוק ומרחבים גדולים יותר בגוף, בנשימה ובמחשבה-רגש. לא מדובר בפעולה חד-פעמית. ככל שאנו מתאמנים יותר, הצמצום נהיה יותר אפקטיבי, יש יותר שקט וצלילות בגוף ובתודעה. אנו רואים אפשרויות פעולה מדויקות יותר ונוטים לפעול על-פיהן. אנו פחות עייפים או עצבניים ועל-פי רוב מאושרים יותר. האימון יעיל ככל שהוא מתמשך לאורך זמן ונעשה באופן ראוי ובהתמסרות ובהתמדה. כך לאט לאט התודעה הרחבה הופכת לחלק מחיינו.
מדיטציה: פשוט לשבת
במדיטציה אנחנו יושבים בערנות שקטה ככל שניתן. שמים לב למה שעולה בתודעה. למשל לתחושות בגוף – כואבת לי הברך, לרגשות – איזה שעמום –נמאס , למחשבות – מחר אני צריך להספיק כך וכך… כאשר זה קורה, כבר אנחנו יותר מודעים לעצמנו, כבר יש מרווח של התבוננות בין כל האובייקטים שאנו רואים. אנחנו גם יכולים לשים לב למצבי-רוח של התודעה – עצבנות, פיזור, ישנוניות, התמקדות . כל זה מתגלה לנו ברגעי הישיבה. אנחנו מתחילים להכיר את הכלי בעזרתו אנו מתבוננים, ואולי מציצים אל עבר זה המתבונן בכלי.
יש אסכולות שונות במדיטציה. את האסכולה שבה אני גדלתי ניתן לכנות – "פשוט לשבת" (just sitting). באימון כזה יש דגש על יציבה נכונה ושקטה. הגב ישר ולא נוטה לא ימינה ולא שמאלה, לא אחורה ולא קדימה. לעתים ניתנת תשומת-לב לנשימה, אבל ההוראה המרכזית היא פשוט לשבת. זהו מצב בלתי-סביר בתחילה. השאלה היא כמובן "מה לעשות?". ההוראה היא כי כל מה שקורה הוא בסדר, ואין נכון או לא נכון, אין ישיבה טובה או גרועה.
אז מה, סתם חושבים על כל דבר? אפשר לחלום ולהירדם? מסתבר כי קשה מאוד להיות חופשי ובלי מטרה שצריך לשאוף אליה והוראות ברורות להפעלה.
האופן הזה של ישיבה מבוסס על התפיסה כי עצם החופש נותן אפשרות לגילוי, אפשרות ליצירתיות של התודעה. כאשר מושיבים ילד קטן על הקרקע הוא מיד מעסיק את עצמו. לא משנה מה ימצא לידו, אבנים או מקלות, הוא ימציא סיפור, הוא ישחק משחק שהוא רק שלו. יש משהו ב-just sitting שדומה לטעמי לטכניקת האסוציאציות החופשיות שהגה פרויד בפסיכואנליזה. אנחנו יושבים, רכים, רפויים, בלי מטרה או צורך לעשות דבר, אנחנו עם עצמנו, הכל מותר ואין לדעת לאן הכדור יתגלגל. התודעה חוקרת את התחושה של כף היד המונחת על הירך באותו עניין שהיא חוקרת את גבולותיה שלה ואת מה שאמר דוד לשמעון אתמול. דווקא ברגעים האלה, שמתרחשים בשעות קבועות מדי יום, רגעים בהם התנוחה יציבה ונינוחה, ואין דבר שצריך לעשותו, אנו עשויים להתגלות לעצמנו ברבדים רבים ומגוונים. עצם הישיבה הזו היא מרחב, או כפי שאמר דוגן – "אימון הוא הארה".
בכל אימון ניתן לזהות שלוש שכבות של מודעות:
– תשומת-לב לאובייקטים חיצוניים: צלילים, מראות חיצוניים, ריחות, תוך כדי התהליך של התכנסות פנימה.
– תשומת-לב לאובייקטים פנימיים: תחושות, רגשות, מחשבות.
– תשומת-לב לאיכות התודעה.
מתוך הגברת הקשב הזו יש לעתים התעצמות של התודעה ואנו חווים את התודעה הרחבה בעוצמות ובגוונים שונים.
כל זה לא קורה באקראי, סתם כך, במין מוזה. זה מתבצע יום- יום באותה שעה. בלי לעשות לכאורה כלום, פשוט לשבת, ובכל יום עולמנו נברא מחדש, משום שהוא נראה מחדש, משום שיש חלל בו הוא יכול להתרחב ולהתעמק. התודעה לעתים מתבהרת מאוד, הלב מבטא בספונטניות רגש מעודן ולעתים עוצמתי של התמסרות ורוחב. בכל יום האימון הוא כמו אבן הנזרקת לתוך אגם חיינו ויוצרת אפקט של גלי שקט מתפשטים.
נשימה: גשר בין תודעה לגוף
בהאתא יוגה פרדיפיקה, טקסט קלאסי של יוגה מהמאה 13 העוסק בחלקו באימוני התנוחות והנשימה, נאמר כך: "כאשר הנשימה בפעילות, התודעה פועלת. על-ידי התייצבות הנשימה, היוגי משיג יציבות בתודעה" (האתא יוגה פרדיפיקה, פרק II. 2). כך, בתמצות רב, נפרש בפנינו הקשר בין מצבי התודעה והנשימה.
ב"תהילה" של ש"י עגנון, חוסכת תהילה במלותיה. מסתבר שעל-פי אמונה חסידית-עממית לכל אדם מוקצב מספר מסוים של מלים, וכאשר הוא גומר לדברן הוא נפטר. בכדי להאריך את חייה ממעיטה תהילה בדיבור. ביוגה רווחת אמונה דומה בדבר הנשימה: לכאורה לאדם יש מספר נשימות קבוע לכל חייו ועל כן האטת הנשימה והגבלתה היא סגולה לחיים ארוכים. אמנם אמונה זו איננה מדעית אך היא מרמזת על החשיבות הגדולה שניתנה לנשימה בתרבות ההינדית-יוגית. כבר באופנישדות מוזכרות הפראנות, נשימות שונות הקשורות לחללים בגוף. ביוגה סוטרות של פטנג'לי מוזכרות טכניקות מסוימות של נשימה כחלק מהיוגה בעלת שמונה האיברים – האשטנגה יוגה. בטקסטים מאוחרים יותר כבר יש הסברים מדויקים לביצוע תרגילי נשימה שונים. כאשר מבצעים תרגילים אלה לאורך זמן ניתן לראות גם השקטה וצלילות של התודעה וגם התעדנות וחיוּת בגוף. לתרגול הנשימתי יש פן מכני, ולעתים קרובות הוא נראה בתחילתו מישני, אך עוצמתו רבה. השפעתו, גם על התודעה וגם על הגוף, היא עדינה ומתמשכת, קשה לאמוד את סגולותיו. הנשימה קשורה לחיוּת, ושליטה טובה בנשימה מלמדת על חיוניות בגוף, בנשימה ובתודעה גם יחד.
תנוחות: התעדנות הגוף
באימון התנוחות יש התרחבות והתעצבות של האפקט הזה, כאשר אנו מייצבים את הגוף בתנוחות מדויקות מתוך הרפיה. ההוראה להרפות היא לעתים לא קלה להבנה. הכוונה היא להמעיט ככל שניתן מאמץ של שרירים, כולל שרירי הפנים. המאמץ הוא להתייצב בריכוז שקט, באי-מאמץ שיכלי, רגשי וגופני. זה הפוך ממה שאנו נוהגים לעשות. אין הכוונה להיות רפוס או לא לפעול. יש חיפוש מתמיד אחרי עשייה מאוד מינימלית: עד כמה אני יכולה להרים את הידיים למעלה לא מתוך פעולה שרירית אלא מתוך נשימה; עד כמה אנו נעים על הצירים של שלד; עד כמה המשקל היורד למטה עוזר לפלג הגוף העליון להיות קל ונינוח.
היכולת להרפות היא יכולת נפשית ופיזית. היכולת לתת לנשימה להיות רכה ומעודנת, היכולת לזרום אתה, כל אלה הם פירות של אימון ממושך. הבנה ויישום של יציבה נכונה, רכּוּת ושקט במצבים שונים ומשונים, השהייה וההתבוננות במצבים אלה – למשל בעמידת ראש, בגשר, בנר – יוצרים אפשרות של בחינת התחושות, הרגשות והמחשבות במציאות מורכבת, ומעצימים ומעמיקים את היכולת להישאר רך ושקט ומדויק גם במצבים המורכבים של חיינו.
כאשר האימון מוטבע בנו, ההתבוננות בגוף ובנשימה בכל מצב בחיים הופכת לעוגן בעזרתו אנו חוזרים לעצמנו. בכל רגע ביום, החזרה לנשימה, ליציבה, לתחושות בגוף, עוזרת לנו להיות מודעים וממוקדים, מבינים יותר טוב את עצמנו ואת המציאות. החזרה לגוף ברגעים משעממים, קשים או מפחידים, כמו גם שמחים, יוצרת את האפשרות לתודעה הרחבה להתבסס בנו ולהתעצם ביום יום.
ועוד – משום ההתחדדות והתרחבות הזו של התודעה אנו הרבה פחות מופעלים, ופועלים בעולם באופן ממוקד ומדויק יותר.
יוגה במבחן המציאות
כאמור, פטנג'לי כותב שיש להגביל את התנודות על-ידי "אימון ואי-השתוקקות". לאחר שלמדנו מעט על האימון, חשוב להבין לעומק את המושג אי-השתוקקות. הביטוי בסנסקריט הוא vairāgya , שניתן לתרגמו גם ל"אי-היצמדות" או "detachment". יש עוד ביטויים המציינים את אותו הלך רוח שפטנג'לי קורא לו "אי-השתוקקות". בבהגאואד גיטה, שהוא אחד מהספרים הקדושים ביותר עבור ההינדים, יש שיחה ארוכה על samatha (sameness), כלומר גישה של שיוויון-נפש כלפי מה שקורה לנו ולסביבתנו. עוד ביטוי שמופיע בגיטה הינו asakta: אי-תלות או אי-התמכרות או אי-דביקות.
מעניין לנסות להבין מדוע פטנג'לי לא התייחס לביטוי הזה כחלק מן האימון. ניתן בקלות לראות ב-detachment, הלך-רוח שיש לשכלל בתוך האימון כמו עיקרון ההרפיה. אך פטנג'לי בוחר להבליט את חשיבותו בכך שהוא אומר לנו שההגבלה של התנודות היא כלי שיש לו יכולת להמריא בעזרת שתי כנפיים – אימון ואי-השתוקקות.
קשה להבין מהו ה-detachment הזה. בהתחלה נדמה כי אנו צריכים להיות מרוחקים ושלווים כל הזמן, לא להרים את הקול, תמיד לחייך. אולי אנו מדמיינים אדם שלא חווֶה צער, קנאה, כעס או דיכאון. אך האמנם לכך התכוונו במזרח בביטוי vairāgya?
יש סיפור בודהיסטי שיתכן ויעזור לנו לענות על השאלה. מארפּה היה מגדולי המורים של הבודהיזם הטיבטי. בין השאר היה מורהו של מילארפּה, המשורר והיוגי המפורסם ביותר של טיבט. כאשר נפטר בנו של מארפה, עמד האב ליד גופתו ובכה. תלמידיו התקשו להבין את צערו. "הרי אמרת לנו כי הכל אשליה. מדוע אתה בוכה?", שאלו. מארפה ענה להם: "אכן זו אשליה, אך זוהי אשליה גדולה".
היתכן שהיוגי המואר יחווה צער וכאב? האם אינו אמור להיות מעבר לרגשות האלה? אולי מארפה איננו מואר באמת? ואולי הבנתנו הראשונית את ה-detachment כמין חומר הרדמה לרגשות, מן מצב שלא מרגישים בו עצב ותמיד מאושרים ומרוחקים היא פנטזיה שלנו משום שקצנו בכאב ואנחנו מחפשים מן פרוזאק?
מהו detachment, אם אנו עדיין חווים כאבים גופניים ונפשיים?
בחוויה הבסיסית של תודעה רחבה יש אכן הרבה שקט ואושר. זוהי חוויה רבת-עוצמה וככל שהיא נמשכת ומתעמקת נדמה לנו שהתגברנו על הבלי העולם ולא נשוב עוד אל רגשות כמו כעס וכאב-לב ורגשות-אשמה. אך מסתבר כי אי-אפשר להישאר לעד על הגג, כדברי רמקרישנה. צריך באיזשהו שלב לרדת במדרגות.
ובכל-זאת נאמר לנו לטפח אי-היצמדות. למה אם כן הכוונה? היוגי חווה הרבה שקט והרבה צלילות אך הוא אינו חסין בפני תהפוכות החיים והרגשות הנלווים לאלה. ההבדל היחידי שאוכל להצביע עליו בבירור הוא האופן בו הוא נושא את התהפוכות, את הצער ואת השמחה. כאשר אובד לנו אדם יקר מאוד אנו מתאבלים. ככל שהיה יקר, קרוב ומשמעותי לנו, כך נחוש כאב חד יותר. אך גם בכאבו, היוגי אינו מאבד את היציבות הפנימית. הוא אולי בגיהינום, יתכן וליבו נקרע ונשבר, אך הוא חווה את הכאבים האלה בלי לאבד את המרכז, בלי להתפרק. כמו בובת "נחום תקום" הוא עלול לרגע למצוא את עצמו נוטה מטה, מוכרע לרגע ממכות חזקות או מחיבוקים – אך בסיסו מיוצב והוא תמיד חוזר לעמוד, תמיד חוזר להתייצב באמצע.
“Fixed in yoga, do thy work, o Arjuna, abandoning attachment, with an even mind in success and failure, for evenness of mind is called yoga.”
(בהגאואד גיטה, פרק II )
אפילוג: לך לך
ב-1982, שלוש שנים אחרי הנסיעה הראשונה, חזרתי להודו, לאשרם של אורובינדו. באשרם פגשתי את מרתה גוהה, יהודייה כבת שישים מפולניה. גוהה היא ניצולת שואה שהיתה נשואה להודי כעשרים שנה, ואחרי הגירושין היא נעה ונדה בעולם, מחפשת את מקומה. באחת משיחותינו הראשונות היא שאלה אותי: "מה זה בשבילך להיות יהודייה?". עמדנו אז במטבחה הקטן, היא הכינה תה, ואני נשענתי על משקוף הדלת.
עניתי לה: "בשבילי להיות יהודייה משמעו שבאיזשהו אופן אני שייכת לשבט צאצאיו של אותו אברהם שאלוהים אמר לו 'לך לך', והוא הלך".