“כשהולכים בדרך אז הולכים בה ולמעשה לא יודעים.
לא יודעים ובכל זאת ממשיכים ללכת, והדרך חושפת
בפנינו גם את אי הידיעה הזו וגם את הכוח להמשיך וללכת בה”
(אורית סן-גופטה)

היוגה היא מסורת הודית עתיקה מאוד שמורכבת רבדים רבדים וזרמים רבים משולבים בה. בפעם הראשונה מוזכרת היוגה במפורש בקאתה אופנישד, שנכתבה לפני כ-2700 שנה, שם היא מתוארת כריכוז התודעה כאשר החושים בשליטה.

בבסיס התפיסה היוגית קיימת ההנחה שהסיבה הראשונית לסבל בחיים היא אי הידיעה (Avidya): חוסר היכולת לראות את המציאות כפי שהיא. מטרתה של היוגה היא להנחות את האדם אל הראיה הנכונה של המציאות. היוגים סברו שכדי לראות היטב צריך להכיר את אמצעי הראיה, יש לבחון אותו, להבין את מנגנוני הפעולה שלו ולנקותו היטב כפי שמנקים משקפיים. כאשר התודעה תהיה שקופה ומבריקה, תשתקף בה המציאות במדוייק. זהו הבסיס לאימון היוגה.

בעקבות אימון תחת הדרכה אמינה, לאורך זמן ובאופן מסודר, היכולת לאפשר לתודעה להיות נקיה רחבה וחדה מתגברת על הרגלים ישנים. אז אנחנו חווים רואים וחיים אחרת בעולם.

שכלול הראיה ופעולה בעולם מתוך ראיה צלולה הם שנתנתו ליוגה את עוצמתה ואת ייחודה. שילוב זה נפוץ בהדרגה בכל תת היבשת ההודית ואחר כך הועבר על ידי הבודהיזם לרבות מארצות המזרח הרחוק. במאה ה-19 הגיעה היוגה למערב, והשפיעה רבות על הפילוסופיה שם. ראג’ה יוגה (הדרך מלכותית) הוא השם שניתן בתרבות ההינדית ליוגה שבמרכזה עומדת טכניקת הדהיאנה (כלומר המדיטציה, ובעברית התבוננות או ישיבה שקטה), כדרך להגיע לראיה צלולה.

עם זאת היוגה שאנחנו מכירים היום איננה רק טכניקה של מדיטציה. בשאיפתה להגיע לראיה צלולה על ידי טיפול באדם על כל מרכיביו, פנתה היוגה לאמן לא רק את תודעתו ואת לבו, אלא גם את גופו. כך התפתחה ההאתא יוגה שבה אימון הגוף והנשימה תופסים מקום מרכזי. ההאתא-יוגים רואים בגוף פוטנציאל רוחני: הם מאמינים כי לגוף עצמו יש פוטנציאל לעודד את התודעה לראיה אחרת.

ויג’נאנה יוגה משלבת בין מסורת הראג’ה וההאתא יוגה לאימון משולב אחד. כך, אנחנו שמים דגש על חשיבות ההתבוננות המעמיקה והישיבה השקטה כאחד ממרכיבי האימון מצד אחד ועוסקת באימון משוכלל של הנשימה והגוף מצד שני.

אנחנו מאמינים שלדרך המשולבת של הראג’ה וההאתא יוגה יש משמעות גדולה לרוצים לחיות בעולם כיוגים.

(ע”פ “ספר היוגה הקטן“)