ספרה החדש של אורית סן-גופטה "מסעותיי בעקבות היוגה" הוא ספר מסע מרתק וסוחף, אך לא פחות מכך זהו ספר מסע רוחני מעורר השראה בו שזורות תובנות עמוקות ושיעורים לחיים. זהו גם מסמך היסטורי על הודו שלפני מפץ היוגה הגדול, המתאר מפגשים עם מורים כפטהבי ג'וייס כאשר בסטודיו שלו היה מקום לשמונה מתרגלים בלבד, עם ב.ק.ס. איינגר ועם מורים גדולים אחרים.
להשקת הספר יתקיימו מספר מפגשים עם אורית ברחבי הארץ, בהם תספר על קורותיה במסעות, על יוגה ועל תהליך הכתיבה. לאחר מכן יהיו מקום וזמן לשאלות ותשובות. להלן המפגשים שיתקיימו בדצמבר הקרוב. המפגשים בהרשמה מראש. לנוחיותכם מצורף קישור ליצירת קשר ולהרשמה למפגשים:
ירושלים – מוצ”ש 7.12 בשעה 19:00 במרכז נווה שאנן ליוגה – האירוע מלא!
עין עירון – ראשון 8.12 בשעה 19:00 בסטודיו לויג’נאנה “אל המעיין” – האירוע מלא!
תל-אביב – רביעי 11.12 בשעה 19:00 במרכז ויג’נאנה יוגה תל אביב – האירוע מלא!
כליל – מוצ”ש 14.12 בשעה 18:00, לפרטים כתבו ל-irit48@gmail.com
כפר-סבא – שישי 20.12 בשעה 11:00 במרכז מיוגה -טל’ 09-768-2000
קיבוץ כרמים – מוצ”ש 21.12 בשעה 19:00 בבמה לקהילה בכרמים –טל’ 0523272842
חיפה – חמישי 26.12 בשעה 19:15 בסטודיו נאיה – טל’ 04-810-1921
את הספר ניתן להזמין ביוגה סטור (בהזמנה אינטרנטית או בהגעה לחנות ברחוב לבונטין 4)
בהזמנה מרוכזת של 10 עותקים ומעלה ניתן לקבל הנחה אצל יואב שמש
מתוך הספר:
העבודה בחדר האוכל (באשראם של שרי אורבינדו) הייתה 'המאזנת הגדולה'; לשטוף כלים, עוד קערה ועוד קערה. לכל אחד מארבע מאות הסועדים היה מגש אישי עגול ועליו לרוב שלוש קערות, כוס וכפית, כולם עשויים נירוסטה. כלי אוכל שהיה צורך לשטוף מהם את 2,400בחשבון פשוט, היו כ־ שאריות האוכל, לסבן, לשטוף שוב ולייבש. והיו גם סירים וכפות הגשה. עבודה זו העסיקה בכל ארוחה צוות של שמונה שוטפי כלים ועוד כשמונה מייבשים.
צוות שטיפת הכלים לא היה דומה לקבוצה אקראית של שוטפי כלים במסעדה. זו הייתה קבוצה של נזירים ונזירות שהיו מסורים ל'ֵאם' ולאורובינדו, קראו את כתביהם והקדישו עצמם לעבודה שכונתה בפי תושבי האשרם 'עבודת הֵאם'. לא היו שיחות פילוסופיות עמוקות מעל לכיורים הגדולים העמוסים בכלים, וחברי הצוות לא הפגינו בגלוי את דבקותם בגינונים רוחניים כלשהם. אך מכיוון שכולנו חיינו חיי נזירות ולא היו לנו ילדים משלנו, משהו ילדי השתמר בנו והיינו מתיזים מים זה על זה וצוחקים הרבה.
כל יום אני קוראת בכתבי אורובינדו. אני מבינה בשכלי את הסבריו 'בסינתזה של היוגה', בדבר הצורך להתרחק ולא להזדהות עם דברים שקורים לנו או עם סערות הנפש שבתוכנו, אך כשאני מנסה לתרגל זאת איני מצליחה כלל. כאשר מחשבות מטלטלות עולות במדיטציה, אני מרגישה כמו בגד במכונת כביסה. קל להתאמן, אני אומרת לעצמי, זה משהו שאפשר להקדיש לו זמן ולעשות אותו; לשבת, לנשום, לעשות אסנות, אפילו לקרוא את ספרי החכמים. אך לסגל גישה של שוויון נפש ולהתמיד בה - איך עושים את זה?
באחד הימים בשעת ארוחת הצהריים פניתי לאנדרו שחי באשרם זמן רב. עשיתי זאת כשעמדנו מעל הסירים הגדולים, צדים קערות, והשתדלתי שלא להיראות מוטרדת.
"איך אתה מבין את הסבריו של אורובינדו על ההשתוות? מה עושים בפועל?" שאלתי, מתבוננת בפניו בין ענני האדים.
אנדרו לא מיהר לענות. ראיתי שהוא מתלבט בינו לבינו, אולי אפילו מכין משפט חכם כדי להרשים אותי. לבסוף הסיט את עיניו ואמר בשקט: "אני לא האדם הנכון לשאול אותו. אולי אוכל לפרש לך את מילותיו של אורובינדו, אך גם אני מתקשה בהשתוות ואינני מוצא אותה בליבי. כדי להבין משהו מהותי על השתוות עלייך ללמוד מאדם שחי את זה. דברי עם סיטרם".
כעבור כמה ימים מצאתי הזדמנות לדבר עם המנהל שלנו. כל הצוות של חדר האוכל נשאר לעבוד שעות נוספות על ניקוי יסודי של כל חדרי המתחם. טיאטאנו ושטפנו את החדרים הרבים. כשסיימנו ראיתי את סיטרם עומד באחת הפינות שבחדר האוכל ליד שולחן גבוה, שם עבד על ביטאון האשרם בטאמילית. נעמדתי לצידו וחיכיתי עד ששם לב אליי.
"האם תוכל ללמד אותי השתוות?"
סיטרם היה ידוע בשתיקותיו. לא הופתעתי מכך שלא ענה מייד ומיקד את מבטו בריצפה שלפניו לזמן־מה. לבסוף אמר באיטיות: "אני אוכל להסביר לך מה עושים, אך השאלה שאת תצטרכי לשאול את עצמך היא האם את באמת רוצה בכך?"
"בוודאי שאני רוצה בכך", מיהרתי לענות.
אך הוא עצר בי. "מי שמתאמן ברצינות בהשתוות מוותר עם הזמן על דברים רבים ומגלה שחייו משתנים מאוד. תחשבי על כך בשבועות הקרובים, ואם את עדיין רוצה בכך תחזרי אלי".
כשבועיים אחר כך חזרתי בפניו על בקשתי.
פניו הרצינו, אך הפעם הוא לא השתהה וענה: "כשמחשבה מציקה, מסעירה או מפחידה עולה בך, התבונני בה עוד ועוד. אל תניחי לעצמך להיות מוסטת או מופעלת. אל תברחי. המשיכי להתבונן במחשבה ובכל בנותיה ונכדותיה. ככול שתמשיכי להתבונן בהן, הן ייחלשו, יאבדו מכוחן. מתוך לקיחת צעד אחורה והתבוננות בא השקט. אנו רואים את ההמולה שבתוכנו, אך איננו נבלעים בה. אם תתמידי בכך זמן־מה, משהו בך יתייצב ואת תחושי ניצנים של שוויון נפש. אז תחזרי אליי ואסביר לך עוד.
אך זכרי שאיננו מתאמנים בהשתוות רק כדי להפחית את הסבל. הסיבה העמוקה לאימון ההשתוות היא שהטלטול ממסך אותנו, מסתיר מאיתנו את האמת".
עד עכשיו סיטרם עמד מולי כשידיו אוחזות זו את זו מאחוריו, ראשו מופנה מטה, עיניו מרוכזות במרצפות שבינינו. פתאום התיישר, חייך אליי בביישנות וציטט את רבו אורובינדו: "האמת של הדברים מצויה ברוגע של מעמקיהם, לא בצורת הגלים התזזיתיים והבלתי יציבים שעל פני השטח". ההסבר של סיטרם היה ונותר מדריך חשוב עבורי. כשחזרתי לחדרי רשמתי ביומני את דבריו. חזרתי שוב ושוב למשפטים האלה כשנקלעתי
לסערת רגשות. כשהתודעה נמצאת בטלטלה, ומחשבות מציקות שמקורן ברצייה עזה, בכעס או בלבול, מתרוצצות בנו ללא הפסקה, באופן טבעי אנו מופעלים על ידן. ייתכן שנרצה לעשות משהו שנוגע ישירות לעניין, כמו לפגוע במי שפגע בנו או להשיג דבר־מה שנראה לנו חיוני לחיינו, אך ייתכן שנחפש דרכים להתרחק מהמחשבה המטלטלת בעזרת ניחומים כמו אוכל או שתייה או פרק בסדרת טלוויזיה או סגפנות יתרה. כל אלה דרכים טבעיות של הנפש להתמודד עם מצוקותיה. ויש גם מנגנונים קיצוניים יותר. אם משהו בלתי נסבל עבורנו, אנחנו מתנכרים או מתנתקים כדי לא לחוש כלל. השיעור שלימד אותי סיטרם היה לא להיבלע במחשבות האלה אך גם לא להתנתק מהן.
אחרי כחצי שנה התמודדתי טוב יותר עם מחשבות מטלטלות כאשר הן הופיעו. חזרתי לעוד שיחה עם סיטרם.
"אני רואה שמשהו בך רגוע ויציב יותר, ולכן אסביר לך עוד שלב בהשתוות...."