לחוש להבין ולהתאמן – מבפנים
כשהולכים בדרך אז הולכים בה ולמעשה לא יודעים. לא יודעים ובכל זאת ממשיכים ללכת, והדרך חושפת בפנינו גם את אי הידיעה הזו וגם את הכוח להמשיך וללכת בה.”
ויג'נאנה יוגה - מקורות
ויג’נאנה יוגה נוסדה בשנת 2003 על ידי אורית סן-גופטה, תלמידתה של דונה הולמן, בשיתוף עם מורי יוגה ותיקים, והיא ממשיכה את המסורת היוגית של שרי קרישנהמצ’ריה ותלמידיו ב.ק.ס. איינגר וק פטאבי ג’ויס.
במובנים רבים, ויג׳נאנה יוגה אינה חדשה, אלא המשך מסורת ארוכה של היוגה. המושג ויג׳נאנה, משמעותו 'להבין מבפנים', מבטא את רוח האימון שלנו ואת העקרונות המנחים אותו.
שנקרה, אבי תורת האדוויטה ודנטה מסביר כי ויג’נאנה היא הבנה או ידיעה הנובעת לא מידע חיצוני שנלמד מפי מורה או מסורת בלבד. זוהי בהירות פנימית המתגלה לנו דרך ניסיון אישי.
רמקרישנה ממשיך את פרשנותו באומרו- הידע והוודאות כי האש קיימת בעץ זוהי ג’נאנה- ידיעה. אך לבשל אורז על האש הזו, לאכול את האורז ולהיות מוזן ממנו זוהי ויג’נאנה – לדעת ולהבין מבפנים.
ויג'נאנה יוגה - פשוט להתאמן
האימון הוא לב היוגה. לכן אנחנו מדגישים את האימון האישי והיומיומי, הזמן הקבוע המוקדש לחיפוש אחר האמצע.
באימון אנו נפגשים עם עצמנו, עם גופנו ותחושותיו, שכלנו ומחשבותיו וליבנו על סבך רגשותיו.
עצם האימון הוא נטילת צעד לאחור, התרחקות מהיומיום המאפשרת לנו להתבונן פנימה, להתנקות מכל המיותר ולהתחבר עם מה שמעבר.
במהלך האימון לא רק יכולת הביצוע משתכללת, אלא גם יכולת ההתבוננות והמודעות.
ככל שאנו רואים את עצמנו בבהירות רבה לאורך זמן במסגרת המוגנת של האימון, אנו יכולים לשנות דפוסים.
אם עבדנו בכוח כדי להגיע לתוצאה הרצויה, כי זו דרכנו, אנו יכולים לעבוד ברכות.
אם אנו נוהגים להימלט כאשר אנו פוחדים, נוכל לנסות לעמוד מול הפחד ולהתגבר עליו.
ביוגה סוטרה של פטנג’לי כתוב: “אך אימון זה מכה שורש כשהוא מבוצע כראוי, בהתמדה ובהתלהבות לאורך זמן”.
לכן אנחנו מקדישים זמן ומקום קבועים לאימון, ומבצעים אותו צעד אחרי צעד, מתוך דיוק וקשב.
לאימון שמבוצע כראוי, בהתמדה ולאורך זמן יש משמעות. לשעות הרבות של האימון יש אפקט מצטבר.
מורה הזן היפני דוגן אמר: “האימון הוא ההארה”, ולכן ההוראה החשובה ביותר שאנחנו יכולים לתת היא פשוט “התאמן!”.
אדם שאין לו שעה אחת משלו בכל יום, אינו אדם
לאימון שלנו ארבעה מרכיבים: ישיבה שקטה, פראנימה (תרגילי נשימה), תנוחות (Asana), לימוד המסורת הכתובה של היוגה. כל אלה מהווים מארג שלם, אימון משולב הפועל ברמות שונות על הגוף-תודעה, ומבוצעים תוך התמקדות בשבעת העקרונות.
אין "נכון" או "לא נכון", אין צורך לעשות דבר.
במסגרת היציבה והקשב הכל מותר.
ישיבה שקטה - פשוט לשבת
במסורת שלנו הכללים לגבי הישיבה השקטה נוגעים רק ליציבה: יש לשבת עם גב ישר, לא לנטות לצדדים, או קדימה או אחורה.
בהתחלה יש לשים לב ליציבה ולנשימה ואחר כך פשוט ממשיכים לשבת.
בישיבה שקטה כזו הכל בסדר. אין לנו הוראות או מטרה, ולכן אי אפשר “להצליח” או “להכשל” בה.
מורה הזן סוזוקי רושי אמר שאם תקשור פרה לעמוד, היא תאכל את העשב שלידו, אבל אם תשחרר אותה למרעה, היא תמצא את העשב הטוב ביותר. כך גם התודעה בישיבה השקטה: אין צורך לקשור אותה לדבר מה.
לא משנה מה קורה – הכל בסדר. לאט לאט יקרו הדברים. אנחנו מתיישבים על מזרון או על הגבהה, שמים לב לגוף, ולנשימה, ואז פשוט יושבים.
נשימה - פראנאיאמה
לא ידוע לנו כיצד פיתחו היוגים הראשונים את הפראנאיאמה. אנו משערים כי אותם יוגים בחנו תחילה את הנשימה הטבעית וגילו בהדרגה את הקצב שלה, את השלבים השונים שבה ואת נטיותיה.
מתוך התבוננות וחקירה הם הבינו את חשיבותו של מעגל הנשימה – הנשיפה, השאיפה וההפסקות שביניהן.
מתוך התובנות האלו נוצרו עם הזמן אפשרויות של הכוונת הנשימה, ובאמצעותן הושגה שליטה בפראנה שבגוף.
תרגול הפראנאיאמה הוא תרגול מעודן מצד אחד ורב עוצמה מצד שני, לכן יש להתקדם בתרגול באופן מדוד.
זה השולט בנשימתו שולט גם בתודעתו.
התנוחה – יציבה ונינוחה. [התנוחה] בהרפיית המאמץ ובהתלכדות עם האינסוף.
אסנה - חיבור בתנועה
אימון המשלב תודעה וגוף מאפשר יצירת שדה ראיה שלא מתאפשר כשמתרכזים בתודעה בלבד.
התודעה והגוף דומים מאוד. לשניהם יש פחדים, לשניהם יש פנטזיות. אימון משולב מתקיים בתוך מרחב בו הפחדים והפנטזיות נראים בבירור ולא מסיטים או מפעילים אותנו, וכך הם לאט נחלשים, עד נעלמים.
אז קורה משהו במימד המנטלי ובמימד הגופני גם יחד: בכל אימון לא רק יכולת ביצוע התנוחות משתכללת, אלא גם יכולת ההתבוננות והמודעות.
ביוגה סוטרה של פטנג’לי כתוב שהאסנה, התנוחה היוגית, שלמה כאשר מתמלאים שני תנאים: הרפיית המאמץ, כך שהגוף מוצא מנוחה אמיתית, והתלכדות תודעה עם האינסוף.
לעיתים דוקא באימון האסנה, שיש בה מהיציבות וההתחברות לגוף כאן ועכשיו, מתרחשת הרפיה מלאה ובעקבותיה התבהרות התודעה ורוממות הרוח.
לימוד טקסטים - לימוד המסורת הכתובה
לימוד המסורת הכתובה של היוגה הוא חלק בלתי נפרד מהאימון שלנו. מהטקסטים הקלאסיים העתיקים והפרשנים המסורתיים, עד לכתבים של מורים מהדורות האחרונים, אנחנו מתעמקים במסורת הכתובה על מנת להמשיך ולגלות מחדש את הדרך היוגית.
הדיאלוג בין לימוד הכתבים לישיבה השקטה, לתרגול הנשימה ולביצוע תנוחות היוגה, הופך את האימון למארג שלם, שמעמיק ומרחיב את הראיה של המתאמן.
יציבות בריכוז החושים – זאת הם מכנים יוגה.
אז על היוגי להיות קשוב, שכן יוגה באה ויוגה הולכת.
תחילה יש להרפות את הגוף. לשאוף, ועם הנשיפה לחשוב על שחרור הגוף ממתח, לנשוף, ועם הנשיפה הבאה לסרוק את הגוף.
בכל מקום שיש כיווץ או מתח להרפות. התודעה מתבוננת בגוף במבט תומך, מבט הורי.
עם הזמן אפשר לראות את האזורים המתוחים מתרחבים ומשתחררים. אם מתגלים מקומות של חולשה, יש לנשום לתוכם באומץ, לתת הם כוח. כך הגוף רך ויציב.
כאשר אנו עולים על המזרן, אנו מתנתקים מן המחויבות הרגילה להגיב לעולם. העיניים מביטות פנימה וקולטות את מצב הרוח, את מצב התודעה.
בין שאנו מרוכזים, מפוזרים או עצבניים, בין שאנו שמחים, עצובים או כעוסים, בין שאנו מפוחדים, מותשים או מלאי כוח ויצירה, העיניים מוצבות בחלק האחורי של הראש, ואנו מביטים בעצמנו ובאימון מתוך מרחב שקט. בכל שאיפה העיניים שוקעות לאחור, בכל נשיפה העצמת הריכוז.
ממקום זה התודעה מפנה את מבטה לעבר האימון, הגוף מכוון עצמו לעברו, הלב חובק את האימון בכל עוצמתו. על ידי הדמיית עצמנו יושבים, נושמים, נכנסים לתנוחה, על ידי ראייה לנגד עינינו מישהו מנוסה מאיתנו מבצע את האימון,על ידי התמסרות לכיוון הזה ללא כל תמונה.
בכל נשימה והפניית מבט כוונה.
התודעה ניצבת במקום שבו הגוף במגע עם האדמה. יש לתת למשקל של הגוף ליפול לתוך מקום זה, למשל כפות הרגליים, כאילו כפות הרגליים שוקעות מטה אל תוך האדמה. ושם לחוש את המגע ואת העוצמה המופנית מטה חוזרת מעלה. כמו שורשים של עץ המסתעפים בתוך האדמה, ככל שיתפשטו ויעמיקו כך יתארך ויתרחב העץ שמעל האדמה.
ככל שההשתרשות מתבססת, הגוף קל, רך ונע ללא מאמץ.
המודעות היא לשני כיוונים מנוגדים המחוברים יחדיו. הרוצה לעלות, עליו ראשית לרדת, הרוצה לנוע קדימה, עליו להתבסס באחור, המתכוון לשמאל, יתבסס ראשית בימין, בכל תנוחה האיבר הרחוק ביותר מן האדמה מחובר לאיבר שמשתרש בה.
הגוף כמו שרשרת טבעות שנעה בחלל, שבה שום טבעת אינה נוגעת בחברתה. ככל שייחודו של כל חלק בהיר, ככל שהחיבור ביניהם מבוסס, הגוף בכל מצב – יחידה אחת.
השאיפה – התכנסות פנימה, הנשיפה – חיבור לעולם, השאיפה – קבלת העולם, הנשיפה נתינת עצמנו לחלל. בזמן השאיפה הגוף מתארך ומתרחב, בזמן הנשיפה הוא מתייצב בחיבור ובהשתרשות.
לעיתים הנשימה נינוחה ויציבה, לעיתים עמוקה וארוכה.
לעיתים הנשיפה ארוכה מן השאיפה, לעיתים קצרה והחלטית.
לעיתים ברקע בלבד, לעיתים נותנת את הטון ומניעה. הנשימה תמיד נוכחת.
עם ההשתרשות בנשיפה, השאיפה יוצרת התארכות והתרחבות. או אולי ההתרחבות שנוצרת מתוך השתרשות וחיבור מאפשרת שאיפה? כאשר יש התרחבות והתארכות, טבעת אינה נוגעת בחברתה בגוף דמוי שרשרת, רכבת מטבעות, נעה בחלל. אז אין קריסה במפרקים, אין מאמץ יתר של השרירים, השלד מגן על עטיפותיו. העטיפות יוצרות מרווח בשלד.
הגוף נע מאוורר, משוחרר ומחובר כאחד.